השבוע נזכרתי בחברת ילדות שלי שלא חשבתי עליה כמה שנים טובות. קוראים לה טניה, היינו חברות טובות ביסודי, היינו שכנות בזמנו. היא גרה בגרמניה כבר 20 שנה לפחות.
למה פתאום נזכרתי בה? בגלל דלקת גרון. בשנות בי"ס יסודי כל חורף טניה סבלה מדלקות גרון. לפעמים זה היה מספר דו ספרתי של פעמים בעונה אחת. אני זוכרת את המהלך הקבוע: כאב בגרון, מוגלה, אובדן קול, חום גבוה, השבתה של שבוע עד 10 ימים, אנטיביוטיקה. אינספור פעמים.
בכל פעם שטניה חטפה דלקת גרון נאלצתי להיפרד ממנה עד שתבריא כי הוריי חששו שגם אני אדבק. כשקולה עמד לרשותה היינו מדברות שעות בטלפון. אבל בחלק מהימים היא לא יכלה בכלל לדבר וזו הייתה תקופה מאד מבאסת. בשבילי. תארו לכם כמה בשבילה. בסביבות גיל 12 היא עברה ניתוח להסרת שקדים, אבל גם אחריו המשיכה לחלות. ובעצם אין לי מושג מה קרה עם מצבה הבריאותי בבגרותה כי הקשר שלנו נותק לפני הרבה שנים כשעליתי לארץ. ולמה פתאום חשבתי עליה? כי בתקופה אחרונה אני מטפלת במישהי שהסיפור שלה הזכיר לי מאד את טניה. היא הגיעה לטיפול אחרי 15 סייקלים של אנטיביוטיקה בשנתיים וחצי האחרונות. כל משב רוח גורם לה להתקרר ולחלות. כל מחלה מיד מתבטאת בדלקת גרון. כל סבב כזה משמעו עוד אנטיביוטיקה, ולמעשה עוד החלשה של מערכת החיסון. שלא נדבר על תופעות לוואי במערכות אחרות בגוף מהם סבלה בעקבות כמויות האנטיביוטיקה שקיבלה. הייתה עייפה, חלשה, בעיות במערכת העיכול, פטריה וגינלית, כאבי ראש, מה לא. הרופא שלה ביקש ממנה לא לחזור אליו לפני שתעבור ניתוח להסרת שקדים. אבל היא לא רצתה. אנחנו הכרנו במקרה דרך מכרה משותפת, היא זכרה שאני נטורופתית וכשכלו מבחינתה כל הקצים החליטה להרים טלפון. זה היה לפני יותר משנה, באמצע החורף שעבר. עוד באותו חורף הייתה לה דלקת גרון נוספת אותה היא עברה כבר ללא אנטיביוטיקה. מאז היא קיבלה כמה ליטרים של צמחי מרפא (למעשה בטח כבר כמה גלונים....), שינתה את התזונה שלה, עברה למקום עבודה בו היא מוערכת הרבה יותר ואליו היא שמחה לקום בבוקר, עשתה עבודה ענקית על מערכת יחסים טעונה שהייתה לה עם אחותה מהיום שנולדה. הן לא הפכו לחברות הכי טובות, אבל היום נוכחות של אותה אחות לא גורמת יותר להיווצרות גוש בגרון אצל המטופלת שלי. תרתי משמע... בחורף האחרון היא התקררה פעמיים, ועברה את המחלה בדום מתוח אבל ללא דלקות גרון. השבוע נפגשנו בפעם האחרונה כדי לסכם את הדרך המופלאה שעברה עד כה, וביקשתי ממנה רשות לספר את הסיפור שלה לאחרים (בטשטוש פרטים כמובן). היא מיד הסכימה, ואמרה שאם היא הייתה קוראת סיפור כזה לפני שנתיים, היא מניחה שהייתה מתנהלת אחרת וחוסכת מעצה ומשפחתה הרבה סבל וחולי, אז ברור שהסיפור צריך להיספר. אז הנה. זה לא נס רפואי, זה סיפור על רצון, וכוחות הגוף שגויסו למען מטרה פשוטה: חיוניות, בריאות, נחת. כל אלה עומדים לרשותנו בכל רגע, רק לפעמים קשה לראות את זה, ויש מכשולים בדרך שקשה לנו להסיר. בזה אני עוזרת.