היא הגיעה אלי מרחוק כי שמעה שאני טובה בענייני מערכת העיכול.
היא הביאה איתה סיפור שמתחיל בצבא שם לא היה לה נוח להיכנס לשירותים. היא שירתה בגדוד, בחורה אחת עם עשרות בנים סביבה. הרבה דברים לא היו נוחים לה שם ולאט לאט היא פיתחה עצירות. הייתה מתפנה לא יותר מפעם בשבוע, ובעצם "שומרת הכל" ליציאות הביתה. לא נעים אבל הגוף התרגל. זה גם שיקף במידת מה את המצב הרגשי שלה באותה תקופה - "להחזיק הכל בבטן".
עברו שנים, או יותר נכון עשרות שנים. לא קל לחיות עם עצירות כרונית, כאבים, גזים, נפיחות. היא ניסתה הכל: משלשלים, מרככי צואה, כדורים, סירופים, צמחים, תערובות. לא תמיד ידעה למה, אבל לקחה כל מה שמישהו המליץ לה וכל מה ששמעה שעזר למישהו אחר. אבל המעי שלה לא שיתף פעולה, הוא הפך לעצל ועייף ולה כלום לא עזר.
עבדנו בעיקר על התאמת תזונה. הורדנו דגנים לבנים וסוכרים, הוספנו בנדיבות סיבים תזונתיים. היא נדרשה להקפיד על כמות ירקות בכל ארוחה, לצרוך מזונות שמכילים סיבים מסיסי מים כמו שיבולת שועל, זרעי צ'יה, במיה, תפוחים. ביקשתי שתקפיד על כמות מספקת של שתייה, ושלא תוותר לעצמה עם פעילות גופנית אירובית. וגם שתשים לב לרמות הסטרס שלה, איך הן משפיעות על העיכול, ומה היא יכולה לעשות כדי להפחית אותן. רקחתי לה פורמולה של צמחי מרפא שהכילה צמחים לריכוך צואה, צמחים מניעים, צמחים שמחזקים את מערכת העיכול ועובדים על הכבד. הכנתי אותה שהתהליך ייקח זמן. כמעט 30 שנה של מצב פתולוגי לא נפתר ברגע, לא משנה כמה מדויקות נהיה, כמה הדוקה תהיה בהקפדתה על ההנחיות או איזו מטפלת מוכשרת אני.
ו – טעיתי....
היא הייתה אצלי 3 פעמים במרווחים של מספר שבועות בין פגישה לפגישה, כחודש וחצי בסך הכל.
לפגישה השלישית הגיעה עם עציץ חמוד כדי להיפרד ממני יפה.
לרגע לא הבנתי מה פתאום היא נפרדת ממני. מה לא בסדר? למה לוותר כל כך מהר? רק התחלנו. יש עוד המון מה לעשות. יש לי עוד שפנים לשלוף מהכובע.
תשובתה עלתה על כל דמיון. "יש לי יציאות סדירות".
זה מקרה אמיתי מלפני כמה שנים. מאז נפגשנו בקליניקה שוב, אבל בנושא אחר. מערכת העיכול שלה חזרה למצב התקין ולא זקוקה יותר לעזרתי.